אנחנו, הישראלים, לא אוהבים להתאבל. זו עובדה. אנו רוחשים כבוד לנופלים, ומחזקים את ידי הפצועים. אין בדברי מימד של זלזול חלילה. אך רוב אמצעי התקשורת מתעסקים במקביל ליום הזיכרון בנושאים רבים אחרים, ומלבד הרדיו, בו יש דגש מלא על אירועי יום הזיכרון, חלק גדול מהאוכלוסייה מקדיש זמן מועט לנושא.
ניתן לראות את זה באופן הטוב ביותר בעזרת הלו"ז של האירועים עצמם. יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כך היה תמיד. אך בניגוד לחגים אחרים, חגים דתיים, שאורכם יממה מלאה, בין 24 ל-25 שעות, יום הזיכרון מתחיל בשעה 20:00 בערב ומסתיים בשעה 11:00. וזהו הסימן הבולט ביותר.
יום העצמאות לעומת זאת, נמשך הרבה יותר מיממה. הוא מתחיל בצהריים ומסתיים בערב של היום הבא. וכאן בדיוק נכנס המימד החיובי של הנושא הזה. אנחנו לא אוהבים להתאבל, ועושים זאת מתוך כבוד, הערכה והערצה לאלה ששומרים עלינו ומגנים על העם. אחנו עושים את זה, תוך כדי שאנחנו זוכרים את הקלישאה האלמותית של "מעטים מול רבים". אבל זוהי אינה קלישאה. כך היה תמיד, ובזכות ההבנה שניצחנו פעם אחר פעם נגד כל הסיכויים, אנחנו מקדישים יותר אנרגיה למטרות אופטימיות, שמים דגש על החיובי, ולא פחות חשוב מכך, (לפי פרסומים זרים) פועלים בתקיפות כדי למנוע הישנות של מקרים בהם רשימת החללים תתרחב. ועושים את זה גם ביום חול, גם ביום חג, וגם ביום אבל.
לכן אני טוען שאנחנו לא אוהבים להתאבל. אך זו לא ביקורת, זוהי התקווה המהולה בעצב, שדוחפת אותנו קדימה כאומה. ובאותה נשימה, כשאני רוצה לומר יזכור, לחזק את ידי המשפחות השכולות והפצועים, ולאחל לכולנו שלא יתווספו שמות לרשימה הארוכה הזאת.
יש הרבה שירים לרגל יום הזיכרון שכולנו מכירים. אני רוצה לסיים בציטוט מתורגם (אני תרגמתי) משיר שאינו ישראלי, על מלחמה אחרת, שפשוט מתאים מאוד גם אלינו:
והם קרעו את גופם
ושמרו את הארץ בחיים
לחמו ביום ולא פחדו
מאלה שצועדים בסך עם חרמשים
ניתן לראות את זה באופן הטוב ביותר בעזרת הלו"ז של האירועים עצמם. יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כך היה תמיד. אך בניגוד לחגים אחרים, חגים דתיים, שאורכם יממה מלאה, בין 24 ל-25 שעות, יום הזיכרון מתחיל בשעה 20:00 בערב ומסתיים בשעה 11:00. וזהו הסימן הבולט ביותר.
יום העצמאות לעומת זאת, נמשך הרבה יותר מיממה. הוא מתחיל בצהריים ומסתיים בערב של היום הבא. וכאן בדיוק נכנס המימד החיובי של הנושא הזה. אנחנו לא אוהבים להתאבל, ועושים זאת מתוך כבוד, הערכה והערצה לאלה ששומרים עלינו ומגנים על העם. אחנו עושים את זה, תוך כדי שאנחנו זוכרים את הקלישאה האלמותית של "מעטים מול רבים". אבל זוהי אינה קלישאה. כך היה תמיד, ובזכות ההבנה שניצחנו פעם אחר פעם נגד כל הסיכויים, אנחנו מקדישים יותר אנרגיה למטרות אופטימיות, שמים דגש על החיובי, ולא פחות חשוב מכך, (לפי פרסומים זרים) פועלים בתקיפות כדי למנוע הישנות של מקרים בהם רשימת החללים תתרחב. ועושים את זה גם ביום חול, גם ביום חג, וגם ביום אבל.
יש הרבה שירים לרגל יום הזיכרון שכולנו מכירים. אני רוצה לסיים בציטוט מתורגם (אני תרגמתי) משיר שאינו ישראלי, על מלחמה אחרת, שפשוט מתאים מאוד גם אלינו:
והם קרעו את גופם
ושמרו את הארץ בחיים
לחמו ביום ולא פחדו
מאלה שצועדים בסך עם חרמשים
